יומן מסע - פורטוגל 5# חווה על נהר הדאו

​יש ב"אינדיאנה ג'ונס - המקדש הארור" סצנה בפתיחה שאני לא יכול להפסיק להזכר בה בזמן האחרון.

היא מתחילה בקרב יריות איפשהו בהודו-סין וממשיכה בטיסה "בטוחה" למטוס שמתרסק בכוונה וממנו אינדי צונח בסירה מתנפחת יחד עם "אהובתו" והילד הסיני החמוד שעוזר לו ואחרי מלא מלא תהפוכות וראפטינג מטורף הם מגיעים לנהר יחסית רחב ורגוע ושטים להם שם (להלן קישור לחובבי הז'אנר ופרטים לא רלבנטים אחרים).

זו התחושה שחוזרת אלי כל הזמן, בקצה של קפסולת הזמן הזאת של כמעט 8 חודשים.

שאחרי מליון תזוזות אנחנו כבר יותר משבועיים יושבים בחווה על נהר הדאו, די מנותקים מהעולם ועושים הכל ממש ברוגע.

זאת אומרת גם קודם היה רגוע אבל עכשיו רגוע בקטע אחר.

טקס "שריפת" ספרי מתמטיקה

(המסע הגדול - שיר שבהחלט ליווה אותנו לעתים. וגם יוני רכטר. וגם ג'וקה בעברית הפעם, למרות שלרוב בפורטוגזית)

החווה נקראת "טחנות על הדאו" והיא נבנתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ועבדה - 5 עד 7 טחנות שגלגליהן מופעלים בכוח המים טחנו קמח תירס, עד לסוף שנות ה-70.

בשנים האחרונות הטחנות כבר לא עובדות אבל החווה מהווה מקום לקמפינג ולכמה בקתות ובתים, כשהחשמל מופק ממי הנהר יחד כך שעם לוחות סולאריים - כל החשמל והמים לקיום המקום מגיעים מהטבע.

יש שביל עפר שיורד לעמק מתחת לכפרים נידחים, ובחווה האינטרנט חלש וזה כל מה שצריך כדי להיות מחוץ לעולם החיצון לכמה זמן.

הגענו לקצת יותר משבועיים והשהיה איטית ורגועה כמו הנהר שזורם פה.

ימים של טיול בסביבה ובאיזורים רחוקים יותר (סרה דה אשטרלה)

ימים של כמעט חוסר מעש

שעות של רביצה בערסל

בכל הזדמנות כשחם - רחצה בנחל

לעתים עבודה בגן הירק

ארוחות משותפות עם כל מי שנמצא, עובד, מבקר

​וגם עזרה בחווה

משחקים ונסיון למצות את הסוף של הזמן שלנו כרביעיה לפני שנפגשים עם חברים, חוזרים לארץ, מתחילים לחיות או חוזרים לחיים

כמו ששלמה ארצי פעם שר: אם חיים יותר נכון - אז לא משנה איפה.

נתראה, איפה שזה לא יהיה

רינת ורם