אני הולך במישור או: שעשועי כאילו

האם צריך לסכם? לא יודע. פעם נסענו לכמעט שמונה חודשים.

חנוך לוין כתב ב"מתאבל ללא קץ ואחרים": "שמש תזרח ושמש תשקע, ואנו לא נחוש. בעוד שנה נאמר" 'מה כבר שנה?' ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו".

נשמע קצת מורבידי אני מודה אבל מי אמר שזה רע?

קראתי את זה בספרה המצוין של יעל נאמן "היה היתה", שליווה אותי בחלק האחרון של הטיול ואני מאד מזדהה עם זה כהתחלה של עתיד עם הסיום של הסיבוב.

בילינו את השבועיים האחרונים עם חברים טובים בעיר ובכפר.

זה נתן איזה מימד "שיקומי" לכל הסיפור הזה של החזרה - אם נוריד את הפן השלילי מהמילה שיקום.

ישראל כבר דופקת בדלת במלוא העוצמה וכל התובנות טיול גדול האלו, לא צריך לעשות מהן עניין יותר מדי.

להסתובב בפורטו עם חברים שמלווים אותך כבר עשרים ומשהו שנה. בכל מקום שנפגש זה כאילו לפני שניה ישבנו ברחוב הקליר או שטרוק.

לא משנה כמה ילדים או מקומות עברנו בדרך, השיחות אותן שיחות השטויות אותן שטויות ואולי הזוית קצת השתנתה והתפאורה יפה.

פורטו עושה טוב לנוסטלגיה ולצעדים ברגל, לבירה והי- אפילו הצלחנו לצאת כרביעיית מבוגרים עם גוגל טרנסלייט כמתווך לבייביסיטר.

ולסוף סוף סוף לפגוש את רוית ומאור.

בדיוק לזה התגעגענו.

ארוחות לרוב, משחק של הילדים ברקע, צחוקים, שיחות, נסיון להבין איך חוזרים לישראל.

יושבים בצפון צפון של פורטוגל על נהר המיניו בבית אחד המדהימים, כשמסביב הכל ירוק ומלא מים, בקושי יש תיירים והפורטוגזים חביבים כתמיד. לצאת לרוץ בבוקר הקריר, מלא ספרים משחקים וילדים, אוכל מעולה שמבשלים בבית, טיולים ברגל ובאופניים לפארקים באיזור ורחצה במים הקפואים, לפי מזג האויר.

נסענו למשהו שדומה לכינוי "טיול איטי".

גילינו שככה קוראים לזה כשכבר היינו פה ושם ובכל מיני מקומות, אחרי שהתחלנו לזוז.

מסתבר שיש אנרגיה להכל.

אנחנו לא באים ומחפשים אטרקציות.

אנחנו לא מגיעים למקום מסוים רק כדי לסמן וי או רק בשביל לעבור בו.

זה התאים בדיוק לאיך שאנחנו פועלים - מבפנים החוצה.

קודם להגיע, להתיישב, לראות איך נראה האיזור הקרוב ואז במעגלים הולכים ונפתחים ומתרחקים.

הקצב והדרך נתנו לנו זמן להתרגל, ללמד את עצמנו ואת הבנות, להתקדם במחשבות ובמקביל לכל זה להכיר אנשים ומקומות ולראות - יותר מתוך התבוננות ופחות הסתכלות. והיה לנו את עצמנו כל הזמן.

זה התאים בדיוק לשלב שהיינו בו בחיים, עם הרצון שלנו לתת לבנות עוד כמה חודשים של ילדות ולמימוש של חלום רחוק על "טיול בעולם" שהלך והתקרב עם סיום הפרק של חיינו בערבה.

עת השתחררתי (במקביל למה שהרופאים המליצו לי) ציטטתי את אברהם חלפי שכתב "אדם תולה את אתמולו על וו תקוע בליבה של רוח". ההמשך הוא "הלאה, הלאה".

אנחנו מאמינים מאד גם בזה.

ספגנו הרבה ולמדנו על הסביבה ועל העולם ובעיקר על עצמנו.

אני רוצה לדמיין ולחשוב שלכל מקום שהגענו הבאנו קצת אור.

קלישאת טיול גדול: העולם מה זה יפה - והוא מלא באנשים טובים. גם המון דלות ופשטות לא גורעים מהאושר או מהרצון לעזור או להראות, לארח ולשתף.

יש בזה הרבה תקווה.

יש גם צורך בסיבובים נוספים בקצבים משתנים, בעתיד.

הפוסט מוקדש באהבה ותודה לחברים שליוו אותנו בסוף המסע, ווידאו שנחזור הביתה (בשלום או לא, כבר נראה...)

להתראות

רינת ורם